על המאפיה, שקרים, והאוכל שאנחנו אוכלים

אגרו-מאפיה: תופעה מסוכנת שמרסקת את האידיליה הכפרית

קשה לדמיין מאפיונרים נוהגים בטרקטורים בשדות, את הסנדק בוצר ענבים וגנגסטרים מוסקים זיתים. אבל האמת היא שאין פינה באיטליה שהסרטן הקטלני המכונה "המאפיה האיטלקית" לא הגיע אליה, ובתחום החקלאות המצב מדאיג במיוחד.

עוד לפני משבר הקורונה, חשפה כתבה מרתקת של העיתון פייננשל טיימס כיצד ניצלה המאפיה את המשבר הכלכלי בשנים האחרונות כדי לקנות אדמות, חיות משק וחוות שלמות והשתלטה על עסקי ייצור שמן זית ויין בדרום. תחום החלקאות קורץ במיוחד לארגוני פשע, בין היתר בשל העובדה שהחקלאות היא עסק ששווה מיליארדים רבים באירופה, והסובסידיות של האיחוד האירופאי לחקלאים מהוות חלק נכבד מהתקציב השנתי של הארגון כולו. גורם משמעותי נוסף הוא האפשרות להלבין כספים באמצעות העסקים הלגיטימיים החדשים.

חוקרים מכנים את התופעה "אגרו-מאפיה" (שילוב של המילים "מאפיה" ו-"אגרונומיה", חקלאות באיטלקית), ומדובר בעסק שצומח במהירות מסחררת: בשנת 2011 העריכו בכירים במשטרה שהכנסות ארגוני הפשע בתחום החקלאות הגיעו ל-11 מיליארד יורו. בשנת 2018, ההכנסות כבר הגיעו ל-22 מיליארד יורו.

הנושא קריטי כשם שהוא מושתק, בין השאר משום שהחקלאים, העובדים והצרכנים החשופים לפגיעה הם חלשים וחסרי אונים. בראיון לעיתון הכלכלי המוכר אילסולה24, הרחיב פרופסור אומברטו באנטינו, חוקר מאפיה מאוניברסיטת פאלרמו, את הדיון, והבהיר מה המשמעות האמיתית של השתלטות המאפיה: לא מדובר רק על הנזק הכלכלי העצום שנגרם, אלא גם על ההרס הנלווה בסדרה של תחומים משיקים: עסקים קטנים בדרום איטליה שקורסים בעקבות התשלומים הנכבדים שהם צריכים להעביר כדמי חסות, חוות משפחתיות שנאלצות להתחרות נגד חוות ענק בבעלות המאפייה המגלגלות מיליונים ומשתלטות על השוק, תחומי יצור מסורתיים שקורסים ונעלמים, ועוד.

פרופסור באנטינו איננו היחיד המתריע כבר שנים נגד התופעה. ארגוני עובדים, עיתונאים חוקרים ואפילו קבוצות אנטי מאפייה בניהול הכנסייה מנהלות מאבק עיקש ולפעמים נואש כדי להביא לידיעת הציבור את הדרמה האלימה, המייאשת והמסוכנת שמתרחשת בשדות, ומשפיעה בסופו של דבר גם על הצרכנים עצמם.

למרבה הזוועה, תופעות כמו סחר בבני אדם (כדי להביא עובדים לחוות, ולשלם להם שכר רעב), ניצול מיני של העובדות, התעללות בבעלי חיים, זיוף תעודות, וייצור מזון ללא שום סטנדרט של פיקוח או היגיינה נפוצות באירופה הרבה יותר ממה שנוח לנו לחשוב.

צד נוסף של הבעיה הוא שכאשר ארגוני הפשע משתלטים על תעשיית המזון, תעשיית המוצרים המזויפים עולה ופורחת. מדובר בבעיה כלל עולמית: לפי דו"ח של EUIPO, תעשיית המזון המזויף מגלגלת כ- 50 מיליארד יורו בשנה (נכון לשנת 2016) ומאז המספרים רק עלו. מכיוון שרובם המוחלט של הלקוחות לא יודעים שהם קונים מוצר מזויף, הם גם לא מודעים לסכנות ההיגייניות הפוטנציאליות, והם גם לא מודעים לכך שהם תורמים, שלא ברצונם, לתעשייה שלמה של ניצול ופשע. וכמובן שבסופו של דבר אנחנו הצרכנים משלמים על המשבר גם מכיסנו, מכיוון שמחירי המוצרים עולים, וגם מכיוון שהביטחון התזונתי שלנו נפגע, ואנחנו נחשפים למוצרים באיכות ירודה.

אומרטה - השתיקה שנולדה מתוך הפחד

מונח מוכר במיוחד בסיציליה הוא "אומרטה", כלומר "קוד השתיקה". מי שידבר עם המשטרה, מי שיספר, מי שיחשוף, הוא בוגד שישלם מחיר יקר. מקור המילה אמנם מסיציליה, אך המנטליות זהה בכל דרום איטליה, ולמעשה לא שונה מהותית גם באזורים רבים אחרים במדינה.

הפחד לא יודע גבולות גיאוגרפיים, ועיתונאים, שופטים חוקרים, ופעילים חברתיים מודעים היטב למחיר שהם עלולים לשלם. כאשר ניסה לחשוף העיתונאי ג'וזפה אנטצ'י את עומק התופעה, ניסו להתנקש בחייו באמצעות מארב שבו פתחו על הרכב שלו באש מתת מקלע, למרות שהוא זכה לליווי משטרתי צמוד.

בשנת 2007, כאשר ראיינתי למוסף הארץ קבוצה של צעירים ממחוז קלבריה בדרום איטליה שהקימו תנועה בשם "ועכשיו ריצחו את כולנו", נחשפתי לראשונה למאבק המייאש שמנהלים סטודנטים צעירים נגד מציאות בלתי אפשרית כמעט של שתיקה, אלימות ושחיתות.

אחת מהסטודנטים, רוסנה סקופליטי, היא בתו של שופט שנרצח לאור יום בתת מקלע, מול רחוב מלא באנשים שלא ראו דבר, לא שמעו דבר ולא זכרו דבר. כילדה צעירה הוסתר דבר קיומה של רוסנה, מפחד שהמאפייה תחטוף אותה כדי לסחוט את אביה ולעצור את החקירות שניהל נגד ארגוני הפשע בעירו. היא נרשמה בבית הספר תחת שם בדוי, ובמשך תקופה מסויימת, כאשר הוריה יצאו ביחד איתה מהבית, היא נלקחה בתוך מזוודה, כדי שאיש לא יראה אותה איתם.

30 שנה עברו מאז ילדותה של רוסנה, ובמידה רבה, המצב לא השתפר. למעשה כוחן של המאפיות, ובמיוחד הנדרנגטה, המאפייה הקלברזית (המנהלת עסקים חובקי עולם והפכה לאיום גלובלי בשווי מילארדים רבים) רק גדל, ומשבר הקורונה העצים באופן משמעותי את המצוקה.

יותר ויותר עסקים בדרום מנסים להילחם בתופעה, ומקבלים גם תמיכה ממשלתית וציבורית, אך מדובר במאבק סיזיפי. רבים מהעסקים האלה מנוהלים על ידי נשים צעירות שמנסות להחיות מחדש את אזורי הכפר בדרום, ולפתח בהם את התיירות והתעשייה המסורתית, אך לעיתים קרובות מאד, הן מתמודדות עם כוחות הגדולים מהן פי מאה.

כיום, יותר מאי פעם, ברור שכל בחירה שאנחנו מבצעים כצרכנים היא בחירה פוליטית בעלת משקל.

ככל שנדע יותר על המוצרים שמגיעים אל השולחן שלנו, ככל שנבין באילו תנאים הם מיוצרים, ומה המחיר האמיתי שאנחנו משלמים עליהם, כך נרוויח יותר. גם משום שנסייע לעצור את האגרו מאפיה, וגם משום שנרוויח מוצרים איכותיים, ששומרים על הבריאות שלנו ומבטיחים לנו ביטחון תזונתי ויציבות לאורך שנים. הבעיה, בסופו של יום, איננה רק של החקלאים והיצרנים הקטנים. אם נעלים עין, נסייע בכך לכרות את הענף שעליו אנחנו יושבים. ובסופו של דבר יתמוטט על כתפי כולנו העץ כולו.