מקור המילה צ'או

הכל התחיל עם הוונציאנים

האם יש מילה יותר איטלקית מצ'או? (אני מניחה שכן, אבל בואו לא נהיה קטנוניים)

המילה קצרה בת ארבע האותיות (באיטלקית - CIAO), נאמרת אינסוף פעמים ביום, ומשמשת הן כברכה לשלום והן כדרך להיפרד ממישהו. נדמה שצ'או היתה כאן מאז ומתמיד, אבל באופן מפתיע למדיי, מתברר שמדובר בתוספת חדשה יחסית לשפה האיטלקית.

לפי האקדמיה האיטלקית, צ'או נולדה דווקא מהדיאלקט הונציאני, ובאופן ספציפי מהמילה s'ciàvo שמשמעותה "אני עבדך". לטענת חוקרים אחדים, עבדים ומשרתים השתמשו במילה הזו כדי לברך לשלום את האדונים שלהם. לטענת חוקרים אחרים, המילה לא שימשה משרתים אלא דווקא מכרים, שהשתמשו במילה כדרך להביע כבוד וזמינות (צורה זו קיימת גם בעברית – ראה מכתבים שנחתמו במילים "בכבוד רב, משרתך הנאמן, XXX" בהם ברור לגמרי שהדובר איננובאמת משרתו של הנמען).

כאשר המילה נפוצה בכל איטליה בתחילת המאה ה- 20, צ'או שינתה את משמעותה, והפכה דווקא לברכת שלום אך ורק בין חברים קרובים ובני משפחה. היום, למעשה, מאד לא מנומס לפנות לאדם שאינכם מכירים בברכה "צ'או", ויש להשתמש בברכה נייטרלית יותר כמו סאלבה (SALVE) או לומר בוקר טוב/ערב טוב (BUONGIORNO/ BUONASERA).

צ'או הפכה לפופולרית ברחבי העולם, והתפשטה לאורך השנים למדינות נוספות דוברות ספרדית (בין היתר בזכות ההגירה האיטלקית לדרום אמריקה), אבל גם למדינות במרכז וצפון אירופה, כולל הולנד, פינלנד, ואפילו רוסיה. למעשה גם בויאנטם משתמשים בביטוי "צ'או" כדי לברך מישהו לשלום, אבל במקרה הזה, מקור המילה שונה, ולא קשור לביטוי האיטלקי.