גאון מי שהמציא את האפריטיבו (אקדם - EKDEM בעברית). הקונספט הוא פשוט - קצת לפני ארוחת הערב נפגשים בבר, שותים כוס יין או קוקטייל קל, מנשנשים מעט מאכלים מקומיים (stuzzichini - הגרסה האיטלקית לטפאס), פותחים את התאבון לקראת הארוחה, ומשפרים את מצב הרוח הכללי.
האפריטיבו הוא מסורת חשובה בכל רחבי איטליה, ודרך מעולה לסיים את יום העבודה ולהתחיל את הערב בשמחה. לצד המשקה, טיב הנשנושים שיוגשו משתנה ממחוז למחוז. בוונציה לדוגמא, האפריטיבו הוא עניין רציני במיוחד. היין (המכונה אומברה) זורם כמו מים ותפריט הנשנושים (המכונים צ'יקטי) כולל בין היתר קציצות קטנות ומטוגנות, קרוסטיני עם גבינה ריחנית ופילטים של אנשובי בזית, ריבועי פולנטה חרוכה עם תלולית קטנה של בקלה מוקרם, לחמניות זעירות עם פרוסות דקיקות של פרושטו קרודו, ועוד. בטוסקנה האפריטיבו לא יהיה אפריטיבו בלי קערה יפה של פנצנצלה, ברוסקטה עם נקניקים, ומגוון פקורינו פרוסים על לוח העץ. בליגוריה, אפריטיבו בלי פסטו לא יעלה על הדעת. וכן הלאה…
לא ברור לגמרי מי היה הראשון שהגה את הרעיון המבריק, אבל מה שברור הוא שבמשך מאות שנים, לפני ארוחת הערב, נהגו אצילים ובני מלוכה לשתות משקה אלכוהולי (אפריטיף) שפתח את התיאבון והכין את הקיבה לקראת הארוחה הדשנה.
המלך ויטוריו אמנואלה השני נהג ללגום כוסית של ורמוט לבן לפני הארוחה, והרוזן קמילו נגרוני (NEGRONI) שכלל את המשקה והפך אותו לקוקטייל המוכר לנו כיום.
עוד לפני כן, בעת העתיקה, נהגו רבים לשתות יין מתובל ומדולל, כסגולה רפואית וכדי "לפתוח את הקיבה". היפוקרטס נהג לרשום לפציינטים שלו VINUM HIPPOCRATIUM, יין היפוקרטי, לבן ומתקתק, שבו הושרו פרחים ותמציות, והרומאים ליוו את הארוחות שלהם עם יין מוסלום שדולל עם מים ודבש. למעשה, מקורה של המילה אפריטיבו הוא מהשפה הלטינית -- APERITIVUS פירושו פותח, כלומר פותח את התאבון.
האפריטיבו בגרסתו האיטלקית המודרנית נולד בשנת 1786 בעיר טורינו שבצפון מערב איטליה, כאשר רוקח ובעל חנות בשם אנטוניו בנדטו קארפאנו המציא את הוורמוט, יין לבן המכיל תערובת סודית של 30 עשבים ותמציות ותבלינים. ההמצאה התגלגלה למשקאות הידועים שמיוצרים היום בתי משקאות כמו MARTINI & ROSSI ו-CINZANO והפכו לדבר הכי אופנתי שאפשר היה ללגום במאה ה-18 בבתי הקפה ה"נכונים" מוונציה שבצפון ועד נאפולי שבדרום, מג'נובה שבמערב ועד אנקונה שמזרח.
ורמוט הפך להיות האפריטיבו הרשמי של בית המלוכה האיטלקי (vermut gancia), ובמקביל גם המרכיב העיקרי בקוקטייל ידוע שנקרא על שם ג'וזפה גריבלדי (GIUSEPPE GARIBALDI), מאחד איטליה.
בהמשך המציאו רוקחים-יזמים נוספים מגוון סוגים של ליקרים על בסיס תערובות סודיות של עשבים מרירים וצמחים. בשנת 1862 המציא גאספרה קמפרי (CAMPARI) את הליקר המפורסם הקרוי על שמו, העשוי מלא פחות מ-86 סוגי צמחים, שורשים ותבלינים שמעניקים לו את טעמו הייחודי. את הצבע האדום המפורסם של הליקר השיג קמפרי באמצעות צבע מאכל שהפיק מכנימות מיובשות וטחונות (כן, כן), ורק ב-2006 (!) הפסיקה החברה להשתמש בכנימות, ועבר להפיק את הצבע מחומרים אחרים.
מפורסם לא פחות הוא האפרול (APEROL), שנולד בשנת 1919 במעבדה של האחים ברביירי (BARBIERI) אבל זכה לפופולריות רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
והיום? כולם לוגמים שפריץ!
בכל באר שמכבד את עצמו יהיה תפריט קוקטיילים ארוך ומרשים, אבל איכשהו, בסופו של דבר, ברגע האמת, לפחות חצי מהאנשים במקום יזמינו שפריץ. השפריץ, או ליתר דיוק ספריץ (SPRITZ) נולד בוונציה והפך עם השנים לאחד הקוקטיילים הנפוצים ביותר בשעת האפריטיבו במדינה.
מעניין לדעת שבעבר המילה "שפריץ" בכלל לא התייחסה לקוקטייל, אלא ליין מהול. בתחילת המאה ה-19 היתה צפון איטליה עדיין תחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והחיילים האוסטרים ששרצו בפונדקים ובמסעדות נהגו לבקש מהבעלים שימהלו את היין האיטלקי המקומי, שהיה חזק מידי לטעמם, עם "שפריץ" של מים.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 הפך השפריץ מיין מהול לקוקטייל המורכב מליקר מריר מעשבים (בתחילה היה זה ליקר מריר בשם סלקט - SELECT שהמציאו שני אחים ונציאנים, ובהמשך השתמשו באפרול APEROL וקמפארי CAMPARI המפורסמים בהרבה), עם שפריץ של סודה ומים.
רק בשנות ה-70 התווסף הפרוסקו לחגיגה, ונולד הקוקטייל בגרסה שכולנו מכירים.
המתכון הנפוץ היום לקוקטייל שפריץ הוא פשוט: מערבבים 2 יחידות אפרול או קמפרי עם 3 יחידות פרוסקו (יין מבעבע איטלקי), ויחידה אחת של סודה, מקשטים בפלח תפוז, ומגישים. אבל ברוב הבארים באיטליה תמצאו גרסאות מודרניות ומתוחכמות יותר לקוקטייל - שפריץ סמבוקו, בו משתמשים בליקר סמבוק עז טעם וניחוח במקום באפרול, שפריץ על בסיס צ'ינאר (CYNAR - ליקר מריר המופק מארטישוקים ועוד כתריסר צמחים ועשבים נוספים), ועוד.
ומה הקוקטייל האהוב עליכם בזמן האפריטיבו?
Comments